נכתב ע"י עו"ד אביתר גושן, והתפרסם בעיתון "רצוי ומצוי" בקרית טבעון.
לא אחת אנו נתקלים בסיטואציה הבאה: עובד מבקש להתקבל לעבודה בחברה מסויימת, ושם הוא נדרש לחתום על התחייבות, לפיה – אם יעזוב את החברה – אסור לו לעבוד במשך פרק זמן מסויים בחברות מתחרות. עוד מפרטת ההתחייבות כי באותו פרק זמן אסור לעובד לפנות ללקוחות החברה, אסור לו לעשות שימוש במידע שהגיע אליו במשך תקופת עבודתו בחברה, וכו'.
כאשר העובד מבקש להתקבל לעבודה – אצה לו הדרך להתחיל לעבוד, הצעת העבודה קוסמת לו, יש בה קידום, והוא חותם על מה שנדרש.
בהמשך הדרך – נוצרים מצבים בהם העובד מבקש לעזוב את עבודתו – ואז עליו להתמודד עם המסמך שחתם. בשלב הזה פונים לבית המשפט בטענה כי התחייבות זו אינה חוקית, מנוגדת לתקנת הציבור, פוגעת בחופש העיסוק ובחופש התחרות וכו'.
כנגד זאת טוען המעביד כי הוא מגן על סודות מסחריים שלו, כי השקיע בעובד משאבים רבים, כי העובד למד ויודע את מבנה העסק של המעביד, יודע שמות לקוחות, מחירים, טכניקות שווק וכו'.
עלי להגן על עצמי, טוען המעביד, ואלמלא חתם העובד על התחייבות זו – לא הייתי מקבלו לעבודה מלכתחילה.
במקרים רבים התדיינות זו מתרחשת בבית הדין לעבודה, שכן עילת המחלוקת נובעת מיחסי עובד – מעביד.
כאשר באים בתי המשפט לדון בהתחייבות אשר כזו, והאם לתת לה תוקף ובאיזו מידה, הם שוקלים מהו "האינטרס הלגיטימי" עליו מגן המעביד, מהו "האינטרס הלגיטימי" של העובד, ומנסים למצוא את נקודת האיזון בין שני אינטרסים אלה.
ה"אינטרס הלגיטימי" של העובד, הוא כמובן – עקרון "חופש העיסוק", וזכותו להתפרנס ממקצועו.
וכי מה מצופה מעובד אשר התמחה בתחום מסוים בהי טק – שילך למכור פוליסות ביטוח? (ולהיפך).
זכות יסוד של הפרט היא, כמובן, לעיסוק במקצועו ולהתפרנס למחייתו. כמו כן, אומרים בתי המשפט, עבודתו של אדם היא רכושו החומרי והקניני, חופש הבחירה שלו הם חייו, יכולתו לבחור לעצמו עיסוק הוא זכות יסוד, ומניעתו מעבודתו לתקופה מסויימת עשויה להוציא אותו כליל משוק העבודה ולהביא להרס של שנות הכשרה רבות, ועל כן גם הגבלה זמנית עלולה להיות הרת אסון עבור העובד.
כנגד כל אלה – האינטרס הלגיטימי של המעביד הוא הגנה בפני שימוש במידע שרכש העובד אצלו, הגנה בפני חשיפתו המוחלטת בפני העובד, מניעת תחרות בלתי הוגנת וכמובן גם העקרון ש"חוזים יש לקיים". הרי אילו היה המעביד יודע שההתחייבות לא תקויים – היה לוקח זאת בחשבון מלכתחילה.
בעבר היתה הנטיה בבתי המשפט לתת תוקף להתחייבות להגבלת עיסוק בתנאי שהיא תהיה מוגבלת ומתוחמת הן מבחינת הזמן, הן מבחינת המקום והן מבחינה פונקציונלית. כלומר – אם ההגבלה היתה בתחום עיסוק מוגדר ומצומצם, וכן מוגבלת לטריטוריה מסויימת (למשל: "מקו חדרה צפונה"), וכן מוגבלת מבחינת זמן (שנה או שנתיים) – היו נותנים תוקף למגבלה אשר כזו.
לאחרונה התפתחה נטיה לצמצם יותר את לגיטימיות המגבלה, ולתת לה תוקף אם וככל שהיא נועדה להגן על סודות מסחריים של המעביד. זאת – מאחר וההגנה על סודות מסחריים מוכרת כאינטרס לגיטימי של המעביד, בעוד שאיסור תחרות כשלעצמו – אינו אינטרס לגטימי.
על כן בדיונים כיום בהיקף ההגנה שתנתן לסעיף מגביל תחרות – מוטל על המעביד להראות באיזה מידע פנימי ובאיזה סודות מסחריים של המעביד עשוי העובד להשתמש, אשר להגנה בפני כך הוא זכאי.
בשקלו שיקולים אלה יתחשב בית המשפט הן במעמדו של העובד במערכת, הן בחשיפתו בפני מידע פנימי, והן בסוג העיסוק המדובר, ו"מהירות ההתיישנות" של המידע אשר אליו היה העובד חשוף.
ככלל – קשה היום למעביד יותר להגן על סעיפי הגבלת העיסוק, וזאת לאור "עלית מדרגה" במתן תוקף לזכויות היסוד, כולל חופש העיסוק.
