המשמעויות הנגזרות מן השינוי:
כללי ההורשה במגזר ההתיישבותי שהיו קיימים עד היום קבעו, כי בעת פטירת החוכר, כל הזכויות בנחלה יועברו לבן הזוג שנותר בחיים במלואן, ולמעשה נתנו ראשוניות לזכויותיו של בן הזוג הנותר בחיים על פני הוראות הצוואה או כללי ההורשה הקבועים בחוק הירושה, התשכ"ה-1965, לפי העניין, וכן גם על פני זכותו של ה"בן הממשיך".
מעתה ואילך, לאחר שייחתם ההסכם החדש, הוראת הירושה תשתנה ותותאם לדיני הירושה החלים במגזר העירוני, כך שבפטירת החוכר תעבורנה כל זכויותיו על פי צוואה או על פי דין, ולא באופן אוטומטי לבן הזוג שנותר בחיים.
כעת, באין צוואה, בן הזוג שנותר בחיים עלול להיות נתון לרצונם הטוב של ילדיו בכך שיסכימו לוותר על זכויותיהם ולחתום על תצהיר הסתלקות מן העיזבון.
לכן, מומלץ לבעלי הזכויות בנחלה לערוך צוואה הדדית, ולקבוע בה הוראות מפורשות לגבי הורשת הנחלה, בהתאם למציאות החדשה, על מנת להבטיח את הזכויות של בן הזוג שנותר בחיים.
יחד עם זאת יש להזכיר גם את הקדימות שניתנת לבן הזוג במקרה שיש מספר יורשים בסעיף 114(ג) לחוק הירושה, אם כי עליו לפצות את יתר היורשים במידה ששווי המשק עולה על המגיע לו מן העיזבון (סעיף 114(א) לחוק הירושה), ולעיתים מצבו הכלכלי של בן הזוג או הבן הממשיך אינו מאפשר זאת.
